באורה החיוור של הזרות

הוא מסתובב אליה, מבטו ננעץ בה וסוניה צועדת צעד אחד אחורה כאילו למבט שלו כוח פיזי כמעט. "את! את רוצה להיות סופרת?"
היא לא עונה לו, אבל זה לא משנה לו. "יום אחד את תגידי לי תודה על כל זה, רק זה יעשה ממך סופרת! תאמיני לי שאני יודע, רק מתוך כאב את יכולה לכתוב משהו ששווה משהו!"
"אם זה ככה אז אני בכלל לא רוצה להיות סופרת!" היא צורחת בחזרה, דמעות מתפרצות מתוך עיניה, "כי אני אף פעם לא אגיד לך תודה! אף פעם!"
לא אכתוב, היא נודרת שם, ואם אכתוב – לא עליו, לא עבורו ולא בשפה שבה יוכל לקרוא. מתוך שלל ההבטחות הגועשות הללו בליבה של ילדה, היא נאלצת להתיר נדרים על שלוש.

שני זרים נפגשים בחדר המדרגות באזעקה, זוג תועה בין הריסות הקשר שלו ברומא, שני אחים ששורשי ילדותם כפותים בצער וכאב מתמודדים עם עברם על רקע גסיסת אביהם. הדמויות בבאורה החיוור של הזרות בודדות אף כשהן ביחד, מנוכרות לעצמן ולסביבה גם בתוך המשפחה, הזוגיות, השפה שאיתה נולדו.
כמו ב"שבר ענף ירוק", ספרה הראשון של שגיא, גם קובץ סיפורים זה מפגיש את הקורא עם הקו הדק בין ניכור לאהבה, בין אמת ובדיה, בין שייכות וזרות. הסיפורים נעים מכפר רוסי בתחילת המאה ה־20 למלון מפונים בתל אביב, וכולם עוסקים בהגירה, בושה ואובדן, אך גם מספרים רגעי חסד קטנים, מציעים חמלה ואפשרות, ולו לרגע, להישיר מבט.
הספר הופק בסיוע קרן רבינוביץ לאמנויות ת"א (ע"ר).