הורדוס מלך רודף ורדוף

התעלומה האופפת את דמותו רבת הסתירות של הורדוס מלך יהודה העסיקה חוקרים רבים לאורך הדורות. מצד אחד היה רודן עריץ וצמא דמים, שהוציא להורג את אישתו האהובה מרים החשמונאית ואת בניה, ומן הצד האחר נודע כאדריכל מגלומן שבנה מחדש את בית המקדש, את קיסריה ואת מצדה, והביא את ממלכתו לידי פריחה ורווחה כלכלית. המסורת התלמודית הוקיעה אותו כ"רוצח החכמים" והמסורת הנוצרית הציגה אותו כ"רוצח התינוקות" וכאנטי-כריסטוס.
 
הורדוס: מלך רודף ורדוף משתמש בתובנות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות לפענוח אישיותו המרתקת של הורדוס ופורץ בכך דרך חדשה בהיסטוריוגרפיה. הספר מציג את רגש הנחיתות של הורדוס, המלווה אותו מאז ימי ילדותו כבן גרים אדומי, כמניע עיקרי בדרכו לשררה. הפיצוי לרגשי הנחיתות שלו ניכר במפעלי הבנייה הגרנדיוזיים ובהם בקברו בהרודיון, שהתגלה לאחרונה. אלה נבעו כנראה משאיפתו הכפייתית להאדיר את שמו ולזכות בתהילה גם לאחר מותו. עמדו לו גם הכישרון המניפולטיבי, האמביציה האדירה, השנינות, ההעזה, התוקפנות, החשדנות ודמיונו הפורה.
 
לאחר מות אביו ואחיו ועקב תאונה קשה שאירעה לאמו בעת בריחתם מירושלים, ניסה הורדוס לפגוע בעצמו מתוך ייאוש. זה היה הביטוי הראשון להפרעת אישיות פרנואידית, וזו הלכה והחריפה עם השנים. חרדות שווא הובילו אותו למעשי נקמה וטרור אכזריים, שהופנו הן כלפי יריבים אמיתיים והן כלפי אויבים פרי דמיונו. אפילו פטרונו הפוליטי, הקיסר אוגוסטוס, הביע מורת רוח מדרך שלטונו ומיוחסת לקיסר האמירה כי "מוטב להיות חזירו של הורדוס מלהיות בנו".