הליקון 142 המולת המלחמה העירה אותי

כְּשֶׁתִּרְאוּ מִילְיוֹן מֵתִים בְּלִי פֶּה
בַּחֲלוֹמְכֶם פּוֹסְעִים כִּגְדוּד חִוֵּר
אַל נָא תֹּאמְרוּ רַכּוֹת, בְּקוֹל רָפֶה,
כִּי תִּזְכְּרוּ. הֲלֹא הַזְּמַן עוֹבֵר.
בְּלִי תִּשְׁבָּחוֹת: חֵרְשִׁים, אֵיךְ זֶה יֵדְעוּ
שֶׁלֹּא קְלָלוֹת תִּזְרוּ עַל רֹאשׁ קָרוּעַ
וְלֹא דְּמָעוֹת? עִוְרִים הֵם, לֹא יִרְאוּ
נְחִיל דִּמְעָה עַל לֶחְיְכֶם זָרוּעַ.
וְלֹא כָּבוֹד. הֲרֵי זֶה קַל לָמוּת.
אִמְרוּ רַק זֹאת: הֵם מֵתוּ. וְגַם זֹאת:
טוֹבִים מֵהֶם כְּבָר מֵתוּ לִבְלִי שׁוּב.
וּבִרְאוֹתְכֶם רִבּוֹא גְּוִיּוֹת זְרוּעוֹת
אִם תְּדַמּוּ לִרְאוֹת פְּנֵי אִישׁ אָהוּב,
הוּא רוּחַ. אֵין פָּנִים לָאֲהָבוֹת:
שְׁבוּיִים בְּחֵיק הַמָּוֶת לִבְלִי גּוּף.