הדלת עדיין נעולה

אחת מתוצאותיה החמורות של הפרעת למידה על בסיס נוירולוגי היא פגיעה קשה בדימוי העצמי של הסובלים ממנה החוסמת מבחינה רגשית את יכולת ההתקדמות שלהם במטלות למידה פורמליות למרות כישוריהם העיוניים הטובים. הטיפול במכשלה זאת, הן במערכת החינוך והן במערכות המשפחתיות, בוסס במשך העשורים האחרונים על הרחבת הידע האקדמי וההדרכתי בנושא, כמו גם על פיתוח אסטרטגיות הִבחנות והוראה מתאימות – הן בקרב אוכלוסיית התלמידים הרלוונטית והן בקרב האחראים עליה במסגרות תמיכה שונות. המטרה העיקרית הייתה יצירת הפרדה ריאלית בין הבנה וקבלה של היכולת האינטלקטואלית הנורמטיבית ומעלה של התלמידים הנזכרים לבין תחושת הכישלון המתסכלת שלהם ושל סביבתם ביחס להישגיהם הלימודיים הלא-מספקים הנובעים מההפרעות הטכניות-נוירולוגיות המאפיינות אותם.

לאור ההשקעה המערכתית הרבה בהרחבת הידע הזה ובתולדותיו המעשיות בעשרים השנים האחרונות נראה היה שצפוי שינוי משמעותי בתפיסתם של התלמידים הפגועים את עצמם, בהתאם לשינוי המהותי שאמור היה לחול במשך תקופה זו בתפיסת צוותי החינוך ובני המשפחות את הנושא. מטרתו של המחקר האיכותני המוצג בספר זה על ידי עמלה עינת הייתה בדיקתה של ההנחה המדוברת באמצעות ראיונות רטרוספקטיביים של בוגרי תיכון צעירים עם הפרעות למידה אשר זכו במשך שנות לימודיהם בבית הספר היסודי והתיכוני לאבחונים מתקדמים, לתמיכה מלווה, למסגרות למידה ולהתאמות למידה שנקבעו להם על פי הנוהל המערכתי הקיים. מסקנות המחקר מצביעות על קשיים נפשיים ותפקודיים מהותיים עד קריטיים של הדוברים שלא נפתרו למרות כל מה שנעשה בנידון, קשיים הדורשים במפגיע התייחסות עומק נוספת רבת פנים.

ד"ר עמלה עינת היא מומחית בכירה להפרעות למידה, מטפלת, מאבחנת, מרצה, חוקרת וסופרת. מבין ספריי העיון שלה בנושא: "מפתח לדלת נעולה" (2000); "הורים מול מחסום הדיסלקסיה" (2003); "דימוי עצמי במראת הדיסלקסיה" (2006); "כתב אישום", בשיתוף עם פרופ' תומר עינת (2006), ו"נחיתה קשה" (2006); "כשאני לעצמי – מה אני?" (20119); "העץ והתפוח" (2020).